<h1>מגן אבות להמאירי — הענין השלשה עשר</h1>
<h2>דף לט:</h2>
ראיתי עוד באותם התלמידים שהיו מורים ובאים להתיר פולים מבושלים של גוים לאכלן כל שנתבשלו בלא בשר ובלא שום איסור בעין, שאם משום בישולי גוים הרי נאכל כמות שהוא חי הוא, ואם משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא, כלומר שהרי סתם כלים של גוים אינן בני יומן.
וודאי סוגית הגמרא מוכח כדבריהם וכמו שאמרו דבש למאי ניחוש לה, אי משום בישולי גוים הרי נאכל כמו שהוא חי הוא ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא. וכן בשמן של גוים אמרו (ל"ח:) האי משחא שליקא דארמאי [לא] שרי א"ר ספרא למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל הוא כמו שהוא חי ואי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא. וא"כ כל שבישלו הגוי בכליו בלא בשר או בלא איסור אחר בעין מותר לאכול ממנו אם הוא נאכל כמו שהוא חי ואם יסייע ישראל מעט בבישולו [אפי' אינו נאכל כמו שהוא חי], ואחר שכן כמעט והיינו לעם אחד. אלא שלדעתי לא הותר נותן טעם לפגם להדיא אלא לאחד משני דברים, האחד שנזדמן במקרה שישראל בישל הקדרה של גוי בשוגג, שהרי במזיד בטול איסור הוא ואין מבטלין איסור לכתחילה, אלא שבישל בה בשוגג ובדיעבד מותר אפי' בסתם כליהם, ר"ל שלא נתברר שאינו בן יומו, שסתם כלים לאו בני יומן נינהו כדפרישנא במסכת ע"ז, שדבר זה אינו מצוי לבשל בו בקדרה שנתבשל בה היום, ולא גזרו בו בדיעבד, והשני אף כשהגוי בישל בכלי שלו אלא שאותו דבר שבישל בו אינו דבר הרגיל לבשלו עם בשר או עם שאר איסורים, ומאחר שכן מותר לישראל לאכול ממנו אחר שנסתלק משם דין גיעולי גוים בדרך שהזכרנו בדבש של גוים ובמשחא שליקא דארמאי וכן בכוספן של גוים, והיא פסולת של תמרים והיו רגילים לעשות ממנו שכר ע"י מים חמים בכליהם, ומותר מדין נותן טעם לפגם. וכן מה שאמרו (ברכות ל"ו:) האי המלתא [דאתיא מבי] הכדואי שריא, והרי מילתא זו היא מרקחת (הגנזביל) [הזנגביל] העשוי בכליהם ומדין נותן טעם לפגם. אבל תבשילין שהגוי מבשל אותם לעצמו בכליו ושדרכם לבשלם ברוב הימים בבשר או בשאר איסורין אע"פ שאם לא נתבשל בבשר אין מתירין אותו להדיא חס ושלום, שזה דבר המצוי הוא וגוזרין עליו. ולא עוד אלא שדברים אלו הרגילים בכל יום לחוש לבני יומן. ואע"פ שבלוקח כלי תשמיש מן הגוים אמרו (ע"ה:) וכלן שנשתמש בהן וכו' מותר, אלמא דסתם כליהם אינן בני יומן, ההיא בשלקחה ישראל ובישל בה, שאין הדבר מצוי לבשל בכלי ולמכרו מיד, אדרבה כל שדעתו למכרה מיַפהו כמה שאפשר לו תחלה, והוא הדין לדעתי אם בישל בה הגוי דבר שאין מצוי לבשלו עם בשר או עם שאר איסורין שאין הבישול בדברים אלו מצוי בכל יום, וכן שבשולים אלו כגון דבש ושמן וכוספן, אדם מכוין בהם לכל שפסקה זהומתו, אבל תבשיל שהגוי מבשל לעצמו בכליו ושהוא דבר שרגילות בישולו מצוי, וכן שאדם רגיל לבשלו עם בשר או עם שאר איסורין לא הותר לאכלו לכתחלה, אף כשנתברר לו שלא נתבשל עם שאר איסורין, וכן שמן הסתם יש לחוש לה לבת יומה שהרי התבשיל מצוי בכל יום, והדברים ברורים, אעפ"י שהם דברים מחודשים ואף אותם חברים נהגו בדבר והודו לי בהם.
ואח"כ מצאתי לאחד מן החכמים שכתב שקניית דברים אלו מן הגוי הרי הם כבשול לכתחלה, ואין ספק שלא הותר אלא מה שנתבשל בו בדיעבד, וכן מצאתי לרב רבינו משה ז"ל שכתב בהלכות מאכלות אסורות (פי"ז הי"ח) פולין ואפולין ועדשים וכיוצא בהן ששולקין אותם גוים ומוכרים אותם, אסורים משום בשולי גוים במקום שעולין על שלחן מלכים לפרפרתם, ומשום געולי [גוים] בכל מקום שלא בשלום עם הבשר או בקדרה שבשלו בה בשר וכן הסופגנין שקולין בשמן אסורין אף משום גיעולי גוים, והרי שלא הפריש הרב בין בת יומא לשאינה בת יומא מפני שלכתחלה אסור משום גזירת בת יומא, וקניה מהם הרי כבישול לכתחלה. אלמא שכל כיוצא בזה אחר שהדבר מצוי הרבה, יש לגזור זה מפני זה. ויש בזה ראיה לדעתי שהרי בשתיתא בטלפחי והוא קמח קליות של עדשים שהיו עושין מהם תבשיל עם דבש לסחורה ומצניעין אותה ומוכרין, ואסרוה משום דרובא דאינשי [נותנים] בה חלה ר"ל חומץ, ואף בטלפחי ומיא ר"ל שנתברר שאין שם חומץ אסרו זה מגזירת זו אטו חברתה, אלמא כל דבר המצוי גוזרין זו מפני זו. ואף בראש הפרק כתבו (רמב"ם הלכות מ"א פי"ז ה"ב) אין לוקחין כלי חרש ישנים מן הגוים כל שנשתמשו בהם בחמין, כגון קדרות וקערות לעולם אפי' היו שועין באבר, ואם לקח ובישל בהם מיום שני והלאה מותר התבשיל, אלמא בשבישל ישראל מיירי. וכוספן ודבש הותרה קנייתם מטעם שהזכרנו, וכן שאין בהם גזירת בת יומא שפגמה אף בבת יומן, וכן בשמן, ומ"מ בערמונים נראה להתיר, דתרי ספיקי נינהו שמא הקליפה מונעת טעם מהם, ואם יש טעם, פגום הוא, וכן יש מתירין בזתים כבושים או מלוחים של גוים, כל שאין לחוש לזילוף יין או חומץ, אע"פ שאפשר שחלטום ברותחין קודם מליחתם שמא לא חלטום, ואם חלטום טעם פגום הוא.
